אהבה מודרנית

יומיומי ונכון
5 במאי 2011
מאחורי הפוזה
12 במאי 2011

התאהבתי בסרט Blue Valentine. סיפור אהבה שגרתי שמוצג בדרך לא שגרתית ועל ידי צמד שחקנים אינטיליגנטים שיוצרים קסם קולנועי אמיתי וכן

bluevalentine1

הסיפור של Blue Valentine הוא סיפור פשוט. בחור פוגש בחורה, מתאהב בה ממבט ראשון, היא רואה את הצדדים הטובים שלו. בעיקר, היא רואה את מה שהוא מצליח להוציא ממנה, את היכולת שלו לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה, אחרי אלו שגרמו לה להרגיש רע. היא מוצאת בו משענת, מתאהבת, הם מתחתנים, עושים ילדה ונעלמים לתוך בור השגרה היומיומית, שם מתגלים כל השברים הקטנים שפעם לא שרטו ועכשיו גורמים לדימום.

טריילר – Blue Valentine

סינדי ודין נפגשים בבית אבות. היא מטפלת בסבתה, הוא מוביל חפצים עבור איש גוסס. סינדי ודין מגלים שהיא בהריון. לא בטוח שממנו. הוא לוקח את האחריות. הוא שלה. אחר כך הכל מסתבך, ארבע שנים אחר כך הם תקועים בעבודות שהם לא באמת אוהבים, מגדלים ילדה מקסימה ומאחוריה סוד ושואלים, בניואנסים קטנים, האם הם באמת עדיין אוהבים. והם מנסים, באמת שהם מנסים.

הסרט נע בין הנקודה הזו בזמן ובין נקודות בעבר. תחנות בתוך סיפור האהבה הזה. בראיון שהעניקה עם יציאת הסרט בארצות הברית סיפרה מישל וויליאמס, שמשחקת את סינדי, שהרבה מאד מהדיאלוגים מאולתרים, נוצרו מתוך הסיטואציה מול המצלמה. דרק סיאנפרנס, הבמאי, החליט נכון כשהעניק לוויליאמס המצויינת והאינטיליגנטית כל כך ולריאן גוסלינג המשובח את החופש להחליט מה יוצא להם מהפה, בתוך הרגש, בתוך הסצנה.

bluevalentine2

התוצאה היא סיפור אהבה דרמטי אבל לא שגרתי. יש בו אמיתות קטנות שקורעות את הלב בלי צורך בפאתוס ענק, בדיאלוגים בכייניים שאינם נגמרים. מספיקה הדמעה ביום החתונה, הפנים הכואבות על שולחן הגניקולוג, הסטירה המאולתרת על פנים אדומות מתשוקה, מספיקה מילה שנאמרת בטבעיות, שלא ברגע הנכון כדי להפוך את Blue Valentine לאחד הסרטים הכנים והטובים של השנה, מאלו שלא נזקקים לאפקטים מרשימים או למשחק אובר-דרמטי כדי להותיר אותך עם משהו שלא מתפוגג כשכתוביות הסיום מתגלגלות על המסך.

קראתי ביקורות שאמרו שהסרט חיוור, מותיר אותך רוצה משהו מעבר לסיפור האהבה הפשוט. גיליתי את ה"משהו מעבר" במשחק המעולה של מישל וויליאמס וריאן גוסלינג. וויליאמס חושפת את נבכי נפשה לא דרך מונולוגים או משפטי פאנץ' מתוחכמים בתוך דיאלוג סוער. שפת הגוף שלה, הניואנסים הקטנים, המבטים. היא נותנת את משחק חייה דווקא ברגעי השתיקות שבין המשפטים המאולתרים, דרך תנוחת הגוף, דרך תנועה, דרך העיניים. בגלל הכשרון הזה, דמותה של סינדי נשארת עוצמתית. בא לך לאהוב אותה ולשנוא אותה.

bluevalentine3

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: