ברזל רך, נמס

וונדר וומן הולכת לים
9 באפריל 2011
לוס אנג'לס עשויה זכוכית
11 באפריל 2011

"ברזל ואבנים" של נעם רותם הוא ביוגרפיה מוזיקלית מצוינת שאין בה פתית אחד של שקר. האמת הגדולה של המוזיקה שרקח כאן היא לא פחות ממרתקת

"ברזל ואבנים" של נעם רותם הוא אלבום מצוין שאין בו פתית אחד של שקר והאמת הגדולה שלו היא לא פחות ממרתקת

 

נעם רותם: ברזל ואבנים. עטיפת האלבום

נעם רותם: ברזל ואבנים. עטיפת האלבום

 

 

מהשיר הראשון ב"ברזל ואבנים", שנושא את שם האלבום החדש של נעם רותם, הידיים רועדות מפחד לגעת בנימים החשופים. "יש זכרונות שיכולים להפוך כל לב שחור, הם קודחים בנשמה, משאירים רק בור", הוא שר ואני רוצה לחבק את כפות הידיים הרזות שלו, להבטיח שהעולם נפלא ושעדיף לקבור את הזכרונות בין ערימות הזבל. לשקר לו, רק בגלל שהוא דובר אמת נקייה כל כך.

נעם רותם: ברזל ואבנים

ב"עמוק הלילה" אני מתחילה להבין שנעם רותם הוא גם מספר סיפורים נפלא. הוא מתנתק מהדמות הכואבת ששומעת את הצחוק של התינוק שלה, שלא נולד, שמפחדת להירמס תחת היקום הזה, הוא שר עליה באופן כמעט קליני ואיכשהו, מותיר אחריו שובל של מועקה טובה. נכונה מאד.

שאריות מערכת היחסים מתוארות במילים לו רידיות נפלאות ב"לא מדברים", ומופעלות אל תוך האוזן עם לחן מדויק, לא טראגי מדי, שמשאיר תחושה של ציניות מדויקת. שלושה שירים ראשונים נותנים תמצית של רותם: עוצמה כשצריך, נונשלנטיות כשצריך ואף פעם לא מזויף, תמיד חשוף, אמיתי, מדויק.

"קראת לי קין" הפופי מעט, הוא זינוק לירידה שניצל בזכות המילים שהוא כותב על פרידה, על ריחוק, על סודות, על התבוננות פנימית בחטא. "הפיתוי המתוק משאיר טעם מר" וגם "קראת לי קין" לא משאיר מתיקות אלא עוד תמונת מערכת יחסים אמיתית כל כך. "אולי הלכתי רחוק מדי?" הוא שואל ובא לך להיות איתו ולא לשפוט לרגע.

נעם רותם: קראת לי קין

"הכיתה שלנו" קר ומנוכר, מושר באדישות נעם רותמית מושלמת. כי ככה אנחנו מתייחסים לאנשים שנעלמו מחיינו. "דנה התחתנה בבלגיה, משה התאבד בשבדיה". הייתה כיתה ואין טעם להיזכר בה. הזכרונות התפוגגו. הפכנו לזרים. תמונה ישראלית. תמונה שלנו. ושוב הדיוק הזה. בכל מילה. אחריו, "עיר שלא נרדמת" הוא מלודרמה תל אביבית ואני כל כך אוהבת שירים על תל אביב. אבל פה זו תל אביב של לילות מתים וחשוכים, כשאתה לא מוצא את עצמך. אותי זה החזיר לתקופה אחרת, עייפה, מתישה בה "כל הפרצופים מטושטשים".

"נטלי" שאוהבת את הצבא באה אחר כך וסיפורה מפיג קצת את הרצון לעסוק בעצמך. את "נטלי" רואים דרך עדשת מצלמה שתופסת אותה במקרה ולוכדת את כל האמת שלה. חיילת שרוקדת לבדה באמצע קיבוץ, עם הסיגריה, בלי עבודה, טי שירט אדומה מפחידה. היא משליכה על זכרונות פרטיים. רגעים שזכורים מפעם. תמונות שלכדתי במצלמה הפרטית שלי.

"סופת בדידות" הקולדפלייזי מעט, הוא השיר היחיד שלא מצליח לשקוע, להותיר מילים, צלילים, רמזים לאמת המדויקת הזו שחוזרת על עצמה. זה לא רע, זו הפוגה רגעית שאין בה שום דבר לא עמוק או לא משמעותי. סופה שנוגעת כמו נוצה בלבד. רק מדגדגת.

ולמה זה טוב? כי "מדברים על הילד" מגיע אחר כך ושוב יש בעיטה ענקית בתוך הבטן, בעיטה שמהממת אותה בכנותה. אין מה לומר. ו"את מה שאין לומר שותקים, סוגרים בשקט את הדלת". יש פה קור של קוביית קרח שמונחת על עור חשוף, אמת צורבת. ואין מה לומר יותר.

האקורד האחרון של האלבום, "אל סוף היום", סופסוף מעלה חיוך על השפתיים. יש פה רומנטיקה שחיכיתי לה לאורך כל האלבום, מחווה קטנה של אהבה שאין בה קור.

כמה אמת יש באלבום אחד שהוא כמו ספר סיפורים קצרים, כמו אלבום תמונות של אירועים חשובים. נעם רותם הוא סופר צלילים נדיר. השירים שלו משאירים צלקת סאדו-מזוכיסטית, שאתה פשוט רוצה לחוות שוב ושוב ושוב.

"ברזל ואבנים", נעם רותם,נענע דיסק.

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: