גאגא נו גו

מאחורי הפוזה
12 במאי 2011
מלוכלכת נקייה
19 במאי 2011

אחרי שצפיתי בהופעה המצולמת של ליידי גאגא בניו יורק, התחשק לי לשטוף מעליה את הקישקושים, האיפור, התלבושות והזוהמה. תשירי בג'ינס וטי שירט, גאגא, רק תשירי

ליידי גאגא

עד סוף השבוע האחרון, מערכת היחסים שלי עם ליידי גאגא באה לידי ביטוי בהתעלמות מוחלטת מקיומה ביקום התרבותי מסביבי (למעט במקרים בהם נאלצתי לכתוב עליה, או להאזין לשירים שלה ברקע בחנויות בגדים) או ברגעי סלידה מוחלטת מאייקונית הפופ שלא נגעה באמת בנימי נפשי והותירה בעיקר תחושה של גימיק מהלך על עקבים מאד מאד גבוהים ומכאיבים. לא הבנתי מדוע אנשים סופרים לאחור ליציאתו של הסינגל החדש שלה, או מדברים בלי הפסקה על ההופעה המשונה שלה בטקס זה או אחר.

גם מבחינה אופנתית, תופעותיה-הופעותיה הכביכול הוט-קוטוריות לא ממש נגעו בנימי נפשי וארון הבגדים שלי. שמלת הבשר הגעילה אותי, הביצה גרמה לי לצחוק ולתהות למה ומה המסר וההכרזה המשונה של גאגא לפיה היא שגרירתו של אלכסנדר מקווין המנוח הבהילה אותי. רק פעמים מעטות התלהבתי מהסטיילינג של גאגא – כשהופיעה על שער ווג האמריקאי לפני חודשיים ועל שער מגזין V אסיה –מהדורת הקיץ, שתצא ביוני.

בערב שבת האחרון, צפיתי במופע המלא של הליידי במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, מופע שתועד בדוקו-מוזיקלי של HBO תחת שם המופע Monster Ball. הסרט לא ממש מנסה להיכנס לפענח את מושג הגאגא וכוונת המשוררת, אלא בעיקר מתעד את המופע החגיגי שלה בעיר מולדתה ניו יורק. זהו מופע אחרון מתוך חמישה שהתקיימו קצת אחרי יציאתו של הסינגל הראשון, "Born This Way", מתוך האלבום החדש של גאגא, שיצא החודש.

גאגא על שער V אסיה – יוני 2011, גאגא על שער ווג, מרץ 2011

הסרט נפתח בסצנה היחידה שמציגה גאגא טיפה אחרת ממה שאנחנו רואים על הבמה. היא נכנסת לבית קפה קטן בניו יורק כשהיא לבושה במעיל עור ותחתונים, מבקשת שיכינו לה קפה, רוכשת גם מסטיק, משלמת בעצמה ונכנסת אל המכונית השחורה, כשהיא עוברת ליד שלט הניאון המכריז על הופעתה במדיסון סקוור גארדן, היא מלאה התרגשות אמיתית. "ראיתי בכל שבוע את כל השמות הגדולים מופיעים על השלט הזה", היא אומרת בכנות וזו באמת הגשמת חלום.

אחר כך התחיל המופע ותחושות "האמת שמאחורי" התפוגגו. על הבמה גאגא היא גאגא שרוצה שיאהבו אותה, למעשה דורשת את זה. היא מסתתרת מאחורי סיפור על מישהי שלא קיבלו אותה כמו שהיא, שרצתה להיות נאהבת, שאף אחד לא חשב שתצליח, שרצתה להיות מי שהיא מבפנים אבל לא נתנו לה.

זה סיפור כל כך קלישאתי, עד שהתפלאתי באמת כשהקהל הריע בכל פעם שגאגא שטחה את סיפורה ואת המסר "כך נולדתי, כך אני אהיה", פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. למעשה, זה בערך הדבר היחיד שהיה לה להגיד בין השירים. בכל פעם בניסוח קצת שונה.

והקהל מריע. מריע כמו לדיקטטור שמכתיב אמת חדשה, רעננה. מריע כאילו מדובר במישהו שמוביל תהליך היסטורי. האם גאגא היא מובילה? מכתיבה? בעיניי, גאגא היא מישהי שמנסה להוביל, מנסה להיות מרעננת, מנסה לחדש ובינתיים נופלת לתוך מלכודת הרצון הטבעי בתשומת לב ואהבה מהקהל, מישהי שמעדה לתוך תהום ה"צומי". הבשורה האמנותית, המוזיקלית, לא מצליחה להתקיים מאחורי התלבושות, השיער הצהוב, העור החשוף, התנועות הפרובוקטיביות והנאומים על אהבה עצמית ללא תנאים שהיא כותבת עבור הקהל המעריץ.

היו בסרט שני רגעים נדירים של אמת אמנותית נקייה, כשגאגא מבצעת שני שירים על הפסנתר. אחד מהם, "You and Me" מוכיח שיש בה וירטואוזיות שמתפוגגת מאחורי הפאסון המוגזם, שמאבדת את הטעם בגלל כל הקישוטים.

צפייה בסרט גרמה לי לקוות שיום יבוא וגאגא תוריד את המסכות ותהיה פשוט ליידי סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה מניו יורק. מישהי כזו, שפעם לא האמינו בה, אבל הקול הנפלא שלה והשירים שמספרים סיפור על מאבק פנימי ועל התמודדות חיצונית עם עולם של תהילה, כסף, יוקרה ופרסום, מוכיחים לעולם שיש פה משהו מיוחד. מישהי שיכולה לעמוד על הבמה בזכות עצמה, עם ג'ינס וטי שירט ובלי הרבה איפור וליצור פופ מעולה.

גאגא במגזין V

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: