זכרון מתוק

מלוכלכת נקייה
19 במאי 2011
סוסת פרא
28 במאי 2011

"הצלמניה" – סרט קטן ומרגש – עורר בי געגוע לסבים הפרטיים שלי, שאת סיפוריהם שמעתי כל חיי, אך מעולם לא העזתי לחקור ולשאול ולתעד. עד שהיה מאוחר מדי

הצלמניה

אני זוכרת את השנים האחרונות בחייהם של הסבים שלי, שנפטרו זה אחר זה בטווח זמן צר. אלו שנים בהן נוהלו שיחות על רצון לשאול שאלות, לכתוב את הסיפורים רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. לתעד את המילים שלהם, צמד מספרי סיפורים מוכשרים שקשה לעצור בעדם. אני זוכרת את הרצון לשמר משהו למזכרת, להכריח לזכור.

פרומו – הצלמניה

התפקיד הזה לא הוטל עליי באופן רשמי, זה תפקיד שנרמז לי מדי פעם, במשפטים קצרים כבדרך אגב. "את כותבת. אולי תכתבי את הסיפורים של סבא", אמרה לי פעם אחותי. בשנותיהם האחרונות חלפו בי מדי פעם מחשבות שזה הזמן, ללכת, לשבת, לדבר, לשמוע, לכתוב. אבל המצב הידרדר והראש כבר לא היה אותו ראש והמומנטום נגמר. ואז הם הלכו.

"הצלמניה", סרטה המשובח של תמר טל שזכה בפרס הסרט התיעודי הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2011, השיב את אותה תחושת החמצה שמגיחה מדי פעם, כשאני נזכרת בסבא יגאל שם למעלה ומחייכת לאישור. אני זוכרת.

סיפורם המתוק של מרים ויסנשטיין בת ה-96 ונכדה בן הוא צביטה אחת גדולה בלב. סיפור של מערכת יחסים שמגיעה אל המסך דרך מצלמה שלא מתערבת, לא שופטת, אבל גם מציגה אותה כפי שהיא – מערכת יחסים בין דורית, מסובכת, מלאה באהבה ובעצב. חוסר השיפוט הזה, הליווי הפשוט, הלא מתחכם  של תמר טל, יוצר ערבוב מטלטל בין הומור ועצב, בין חום משפחתי לקור האובדן.

שניהם, מרים ובן, מצאו שפה משותפת, חוצה דורות, דרך האוצר המשפחתי – הצלמניה הקטנה באלנבי פינת בן יהודה בה השתמרו אוספי התמונות של סבא רודי ויסנשטיין, מי שעמד מאחורי עדשת המצלמה ברגעים המרתקים של קום המדינה ותיעד את העיר תל אביב המשתנה והמתפתחת. הם מנהלים יחד את הצלמניה ונאבקים מול תוכניות העירייה להרוס את הבניין הותיק ולבנות במקומו בית דירות חדש בן שש קומות, עם נוף לים ומרפסות שמש.

זה סיפור על סבתא עם פה גדול, חסרת סבלנות, דמות כמעט קומית שעוצרת בתוכה טרגדיה גדולה שקשה להכיל גם כצופה כנוע. זה סיפור על בן, שאיבד את אמו – מיכל פטר – בתה של מרים, שנרצחה על ידי אביו בשנת 2003, סבלני עד אין קץ אל מול הזקנה של סבתא. בחור צעיר שמנסה לחיות את חייו האישיים ועדיין, מתמוסס בגאווה בתוך האוצר הנוסטלגי, משמר אותו באומץ, נלחם עליו, לצד סבתא שקשה להתעלם ממנה.

חשבתי על הסבים שלי כשראיתי את הסרט. חשבתי על סבתא שלי שכבר לא כל כך זוכרת, שכבר קשה לה לשמוע, לדבר, להתנהל בחברה. חשבתי על פער הדורות ביננו ועל הדור הזה שהולך ונעלם והאוצרות הקטנים שנעלמו וייעלמו איתם. סיפור. ראיית עולם קצת אחרת. אנקדוטה. מדינה בדרך. תמונה שזוכה לסיפור מאחורי הקלעים.

"הצלמניה" הוא סרט שגורם לך להעריך את הדברים האלה שביום יום, בתוך השגרה התוקפת, נעלמים לתוך מזוודה חומה בבוידעם קר, או נשכחים עד לימים שבהם יהיה מעט זמן לנוסטלגיה, למשפחתיות, לסיפור אמיתי. לפעמים השגרה גורמת לנו לפספס אותם, לאבד. סרט כמו "הצלמניה", סרט שהוא הכי כאן ועכשיו, גורם לך להילחם על הזכרון.

סבתא ואני

סבתא עליזה ואני, זכרון יעקב, 1980

 

Facebook Comments

2 Comments

  1. תמר טל הגיב:

    נועה תודה רבה על השיתוף בחווית הצפיה שלך. התרגשתי לקרוא. תמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: