לכודות ברשת

מראה דו צדדית
6 ביוני 2011
Face To Face
16 ביוני 2011

Trust הוא סרט מהפנט, מטריד וקטן על נערות ואינטרנט. התערוכה "מרושתות" עוסקת בדיוק באותו הנושא. שניהם מעלים כמה שאלות על הקווים הדקים שבין תמימות, התבגרות ועולם וירטואלי פרוץ מתוך ההפקה Teen Spirit צילום: קרייג מקדין, interview magazine, סתיו 2010

מתוך ההפקה Teen Spirit, צילום: קרייג מק'דין. interview magazine, אוקטובר 2010

מטלטל לחשוב כמה דק ושברירי הקו האדום שבין ילדות תמימה לאובדן ושברון של התבגרות. כמה קל לעבור את הקו הזה בעידן שלנו. הכל פרוץ, חופשי, נגיש, זמין, "אונליין". הכרויות והתאהבויות ראשונות הן כבר לא דבר שיש להתאמץ ולהתעמק עבורו. הכל נמצא קרוב, נגיש בקליק אחד.

בעידן הוירטואלי בו אנחנו חיים, התמימות נגמרת יותר מדי מוקדם. הצורך הטבעי בלמצוא מישהו שיחבק ויאהב התלכלך. הסרט Trust שביים החבר דיוויד שווימר ויצא בשנה שעברה לאקרנים הוא סרט קטן ומטלטל שעוסק בנושא הוירטואלי, או יותר נכון, באיבוד התמימות הוירטואלי – אם להיות עדינים.

אבל לא חייבים להיות עדינים כי הסרט הזה, קטן וצנוע ואמיתי עד כאב, מטפל בסוגיית הקשר הוירטואלי בכנות שהיא כמעט גרפית. אנני מתכתבת עם בחור בצ'אט, הוא נותן לה עצות לקראת מבחן הספורט שלה, הוא מספר לה שהוא בן 16. אחר כך הוא בן 20. אחר כך הוא בן 25. כשהיא פוגשת אותו, מאוהבת כבר עד עמקי נשמתה, הוא כבר בן 35.

מתוך ההפקה Babes, צילום: בני הורן. Russh Magazine, פברואר 2011 חשד. בושה. הרס התמימות. תקיפה. סקס. כאב. שברון לב. משפחה מפורקת. אבא כואב וכועס. אמא שרוצה את החיים הקודמים שלה בחזרה. ילדה אחת שהכל מתנקז אליה והפנים שלה, כשהיא מגלה שמאחורי הנגיעה, הנשיקה, החיבוק, הסקס שנכפה עליה, לא הייתה טיפה אחת של אהבה, הן פנים שהולכים איתך גם אחרי שהסרט נגמר. זה תפקיד אמיץ בסרט אמיץ לא פחות, שהאפקטים המיוחדים שלו הם הדיאלוגים הכנים והמשחק הצורב פנימה כל שורה, כל הבעת פנים, כל ניואנס.

באותו עניין כמעט ובלי תיאום מקדים, נסעתי לבת-ים לצפות בתערוכה שהוצבה על הטיילת, ליד הים, מאחורי תיבות זכוכית. "מרושתות" (אוצרת: מעיין שלף) עוסקת בנערות ואינטרנט והחיבור הזה שהוא מצד אחד מתוק ותמים, מלא בסמייליז מחייכים ולבבות ותמונות שמחות בפייסבוק ומצד שני צורב ודוחה, מגעיל ומרגיז ומעורר דיון חשוב על מתי להתחיל וכמה מותר ומה הגבולות שחייבים להציב.

מתוך התערוכה, סדרת הצילומים "וונדרלנד" של איריס חסיד-סגל, שלקחה את התמונות שהבת שלה וחברותיה מעלות לפייסבוק, נכנסה לסיטואציה המצולמת והעצימה אותה על ידי בימוי מהודק, העלתה שאלות הגיוניות ומטרידות.

הרי שאלת התמימות/אי התמימות הוירטואלית מעלה דילמה תרבותית-דורית גדולה. מתי החשיפה מוקדמת מדי? מתי היא מאבדת את טעמה הטוב? מתי היא עלולה למשוך אליה אנשים, מילים, התייחסויות לא הולמות, כאלה שפוצעות בגיל 12-13 וגם בגיל 40. מתי התיעוד הפרוץ הופך למראה שיש בה הרס עצמי? רזה, לא רזה, רוצה להיות, לא רוצה, אהובה, שנואה, חשופה מדי, נחבאת מדי, מקובלת, לא מקובלת. מאחורי המצבים האלו יש כאב של התבגרות שמועבר באינטרנט בסמלים ובשפה שעדיין אין להם חוקים של ממש.

מתוך הסדרה wonderland, איריס חסיד-סגלמתוך הסדרה Wonderland של איריס חסיד-סגל

נעורים קופצים, דוהרים, צועקים, כואבים, אלימים בתנועה גם בעבודת הוידאו-דאנס של נועה שדור שמוצגת בתערוכה – give me a break. מאבק עם הגוף, שמשתנה, שנחשף בלי שאנחנו רוצות, שמאבד מצורתו המוכרת. אותה חשיפה שמול המצלמה, בין אם מדובר במצלמת האינטרנט שלנו או מצלמת הוידאו המביימת, מביכה, מציקה לעיתים ולא נוחה בעין. כך גם "wbcam" של רותי סלע, שהתחזתה בצ'אט לטינאייג'רית.

אני מודה שאת האינטרנט גיליתי אחרי גיל ההתבגרות. הרבה אחרי. בגיל ההתבגרות שלי היו מילים שנכתבו במחברות ועסקו באותם הנושאים בהם עוסקות נערות הרשת, אבל בדרך אישית יותר, לא חשופה. את החשיפה שלי באינטרנט גיליתי רק בגיל 18, על גבי דפי אתרים כמו "במה חדשה", שם חשפתי מילים וזה נראה לי הרבה יותר מפחיד, מאתגר, מזמין מלחשוף עצמי בתמונות או בסרטונים. אני חושבת שבראייה לאחור, היה עדיף לי ככה ולא הייתי משנה את זה. לא קל להיות טינאייג'רית הורמונלית מול רשת פרוצה, פתוחה, עמוקה כל כך. מטלטל לחשוב עד כמה.

give me a break

מתוך עבודת הוידאו-דאנס של נועה שדור, Give me a break

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: