מלוכלכת נקייה

גאגא נו גו
17 במאי 2011
זכרון מתוק
24 במאי 2011

לכלוך נקי. נקיון מלוכלך. סיפור מוזיקלי. שיר משוחק. ציור מושר. קברט. דמעות. כנות. בעיטה. אין פשרות. נותר בקוד הזיכרון. על האלבום החדש של טליה אליאב

טליה אליאב. צילום: יערה אורן

טליה אליאב. צילום: יערה אורן

גם צורכי תרבות כבדים יודעים שאירוע אמנותי אמיתי, כזה שנותן לך בעיטה מדומה בבטן, מגרד פצעים שלא ידעת שעדיין לא נרפאו, מתרחש רק פעם בהרבה מאד זמן. זהו אירוע נדיר שמצריך אומץ, תעוזה, חדשנות ובעיקר, חשיפה חסרת פשרות של מה שמסתתר בפנים, בתוך נפשו של אמן. אחרי ההקדמה הזו, להלן משפט שנשמע פשוט ותמים: "אני מחזיקה חזק, מחזיקה בכל הכח, דוהרת על סוס עיוור".

המשפט הזה הוא תמצית האלבום החדש של היוצרת טליה אליאב, רק בת 26. מהאקורד הראשון בשיר מס' 1 ("בהרים" האפור, הקודר, המסקרן) ועד האקורד האחרון בשיר 13 ("דמעות גדולות", כשמו כן הוא, ועדיף לא להילחם עם זה), טליה מחזיקה חזק במושכות ודוהרת על סוס עיוור. ולא רק שהסוס עיוור, העיניים שלה סגורות אל מול עולם הרייטינג, הפשרה האמנותית והטעם המועדף, הן פקוחות פנימה, לתוך הנפש שלה, שהיא נפש אמיצה ביותר. כזו שמתמוגגת מניסוי וטעייה אמנותיים, כזו שלוקחת צ'אנסים. שלא אכפת לה מה אומרים.

"קוד הזיכרון" הוא אלבום ממכר אבל קשה לעיכול, בגלל שאליאב לא מתפשרת לרגע – כל שיר הוא יצירת מופת שנדמה שנכתבה רגע לפני קפיצה לתהום עמוקה, או דקות אחדות אחרי שקרה משבר, נפל האסימון, נוצרה לה דרמה. הרגעיות הזו שמספקת טליה אליאב, בכל שיר, גורם ההפתעה הזה, העמידה על הקצה בחוסר פחד – מדובר בתכונות נדירות.

יש בטליה אליאב אומץ ענק שמתפרק לחלקים עשירים מוזיקלית. כל שיר הוא כמו תסריט של סרט פרטי, אישי, שצולם במצלמת וידאו חובבנית על ידי אמן על. יש במוזיקה שלה לכלוך נקי. ניקיון מלוכלך. היא חורכת עם הקול שלה את האוזן עם כל משפט, כל מילה, כל הברה בכל שיר. לכן קשה לגעת בשיר אחד שעושה את זה יותר מאחר. כולם עומדים בזכות עצמם ומתחברים יחד בו בזמן.

היא נעה מבלדות מינימליסטיות ("איזיס ואוזיריס" הקטן) ששורטות את הנשמה לקברט מקפיץ וסוער שגורם לחיוך אבל מותיר גם סימן כואב ("דם שחור"). היא לא נכנעת למערכות יחסים בעייתיות, לתכונות שמפריעות לה בעצמה, לחולשות שקשה לנו להתמודד איתן. היא לא מוותרת לבדידות אלא מכסחת לה את הצורה ("לא להקשיב ללב", "פשוט" המופלא, "קוד הזיכרון"). היא לא מוותרת. נקודה. וזה הכוח שלה. ולכן "קוד הזיכרון" הוא הרפתקה.

מזמן לא נשאבתי כך, מהצליל הראשון, לתוך אלבום שלם. שיר אחרי שיר מצטברות הוכחות שטליה אליאב היא אמנית רב תחומית שיודעת לכתוב סיפור דרך מוזיקה, לצייר תמונה דרך שירה, לגרום לך לבכות דרך הומור שחור, לרגש בכוח דרך פסנתר פשוט למדי, או שבירה של הקול באמצע מילה מסוימת. לא רציתי לפספס מילה אחת, אנחה דרמטית, פלירטוט קברטי, עצב מלודי להפליא. לא רציתי לוותר עליה כשהגיע הזמן להתפנות למציאות וליומיום.

האלבום הזה, החריף, הקשה, הרך, הוא הדבר הטוב ביותר שקורה בימים אלה במוזיקה הישראלית. זו חוויה שמבטיחה צמרמורת בגב ומחשבות שלא ירפו גם אחרי שיסתיים השיר האחרון. היא הותירה בי רצון לחזור שוב ושוב אל המילים שלה, אל הצלילים הנדירים האלה, אל הסחרחורת המוזיקלית הזו. אל הסיפור הכל כך אמיתי.

טליה אליאב - עטיפת האלבום

Facebook Comments

2 Comments

  1. אני הגיב:

    כל כך מגיע לך

  2. יורם הגיב:

    אלבום אדיר. פשוט אדיר, ואהבתי את הדרך בה הגדרת זאת. טליה אליאב מחצינה רגש כפי שמעט מאד זמרים וזמרות בארץ עושים (אולי דקלה עושה דבר קצת דומה). יש כאן המון כאב אבל אני מרגיש שיש גם תחושת חופש שנותנת צבעוניות וקשת השפעות שמשתרעת מרוק אוונגרד ועד למוזיקה ערבית. באמת לא משהו ששומעים כל יום.

    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: