סוסת פרא

זכרון מתוק
24 במאי 2011
שמש שקרנית
30 במאי 2011

נזכרתי שוב בפטי סמית' בזכות דוקו מעולה שהוקרן בשבת החמה הזו. כמה גדולה ואמיתית הרוקרית הנצחית עם השיער הדהוי, הסוסים והמילים האמיצות

Patti Smith

שבת חמה. כל כך חמה שאין אוויר. בטלוויזיה משדרים את "Patti Smith – Dream of Life", הדוקו המצוין של צלם האופנה סטיבן סברינג שליווה את הזמרת פטי סמית' במשך 11 שנים. סברינג יצא מהמסע הארוך הזה עם דיוקן מרענן בן שעתיים של משוררת בת זמננו, רוקרית אמיתית, שחיה בנוסטלגיה של עצמה ושל האייקונים התרבותיים שהשפיעו עליה, אבל יודעת שצריך לדאוג גם לעתיד.

לקח לי זמן להתאהב בפטי סמית'. את " Horses" שמעתי בפעם הראשונה בגיל 17, כשההתעניינות שלי בשנות ה-60 וה-70 הייתה בשיאה. אז בטייפ הקסטות, חיכו לצדה של סמית' גם לו ריד וניקו וג'ון קייל. על השולחן, טרום עידן ה"הכל נמצא באינטרנט", ניצב ספר על וורהול, היום כבר מקומט וישן מקריאות חוזרות.

בעוד וורהול הוא עדיין אחד האמנים האהובים עליי ולו ריד הפך למישהו שאני מעריצה באופן בלתי נשלט, פטי סמית' לא נכנסה לי לנשמה. היא נשמעה ונראתה לי תוקפנית מדי, מסתורית מדי, כמו דימוי מרתק שמפחיד לצפות בו, כמו פסל מעורר השתאות ודחייה בו בזמן. אולי כי הייתי בת 17 והיא הייתה (ועודנה) גדולה מהחיים.

גם בתוך עשור העשרים שלי פטי סמית' הגיחה רק פעמים אחדות. הפעם קיבלתי אותה בכבוד. הקשבתי לה תוך עצימת עיניים, התנתקתי מהגיטרות החרוכות שמלוות אותה, התרכזתי בסיפור שהיא מגלגלת על הלשון, כמו משוררת שמקריאה שירה, שיודעת לתת זריקת התעוררות למילה יומיומית ולגרום לה להיות בלתי נשכחת. פטי סמית' יכולה לעשות זאת באותה קלות ובאותו אומץ בו היא מחייכת היישר למצלמה, אומץ מפתיע לאור העובדה שאנחנו רגילים לראות אותה מסתתרת מאחורי רעמת שיער אפורה-שחורה וגיטרות גדולות. הסרט הזה מוכיח עד כמה היא מדהימה במשחקי מילים, בלגלגל אותן על שפתותיה, עד כמה היא גדולה כשהיא נותנת כבוד לאלו שהשפיעו עליה, לאלו שאהבה ואיבדה.

המסע אחורה, אל התקופות הטובות והרעות של חייה של פטי סמית', היום בת 65, הוא מסע אל תוך מוחה של מבקרת תרבות שביקורותיה נותרות שלה. היא מכירה בעל פה שירים של בלייק, גינסברג, פלאת', היא ממלאת את חייה במילים שלהם ושל אנשים אחרים שחלפו בין מדפי הספרים שלה ועל הבמות ובמועדונים בהם בילתה את השנים הצעירות יותר של חייה. היא שבויה של דילן, חברה של סאם שפרד, מעריצה של ג'קסון פולוק ופיקאסו, היא עדיין מאוהבת בחבר הכי טוב שלה, הצלם המופלא רוברט מייפלת'ורפ, שמת מאיידס בשנת 1991 ושהחברות בינו ובין סמית' הפכה למיתוס תקופתי שתועד בצילומיו בלי הרף.

היא מתגברת על מות בן זוגה, על מות אחיה, על מוות של גיבורים, של אהובים, של חברים זמניים ובלתי נשכחים. היא אמא שמגדלת שני ילדים, ג'קסון וג'סי, ומשמרת בהם זכרונות מאביהם שלא זכה לראות אותם גדלים. היא חוזרת להופיע באומץ רב אחרי 16 שנה (כי בוב דילן אמר לה שכדאי) וסוחפת את הקהל בסין ובניו יורק, היא נואמת נגד ג'ורג' וו בוש בתעוזה ובוררת מילים כל כך מדוייקות, עד שמתחשק לך לקום ולמחוא לה כפיים מול המסך. גם אם היא לא שומעת.

הסרט הגולמי, שמצולם קטעים קטעים, ללא רצף הגיוני, שמביא צילומים נוסטלגיים לצד צילומי יומיום של פטי סמית' המבוגרת, הרוקרית הפחות בועטת, השקולה יותר, הדואגת לעתיד העולם שלנו, הוא אוצר מענג למי שמעריך מילים, למי שמעריך צילום, למי שמעריך אמנות שפועמת מתוך החיים עצמם, מתוך הכאב, מתוך היומיום. גם למי שעדיין לא העיז להביט הישר אל תוך עיני הסוסים הדוהרים של פטי סמית'.

pattismithrobert

פטי סמית ורוברט מייפלתורפ

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: