קרב גאווה

טעם של ילדות
12 באפריל 2011
בובה פלאית
14 באפריל 2011

אני מכירה אותה לא מהיום ולכן, הציפיה לאלבום הבכורה של עינב ג'קסון כהן נראתה לי כמו נצח. אבל ההמתנה הייתה שווה לגמרי

einav

גילוי נאות: אני מרגישה שאני מכירה את עינב ג'קסון כהן שנים, מ"קרבות ראווה" עם מעין הירשביין ועד אלבום הבכורה שיצא סופסוף (וכאן באמת חייבים לומר סופסוף, כי מדובר בתהליך שהחל לפני זמן רב מאד). באוגוסט 2008 נפגשנו לראשונה, בסך הכל לפני שלוש שנים, ובכל זאת, נדמה שהיא  הייתה שם, בפלייליסט שלי, מאז ומתמיד.

נפגשנו לצורך הראיון הראשון. שלה כמוזיקאית, שלי כעיתונאית במקום חדש. נפגשנו בלוקיישן הכי מופרך בעולם. אחת מול השניה סביב שולחן ריק בקניון עזריאלי הרועש, בשעה הכי סואנת של היום וכמעט ולא יכולתי לשמוע את מה שהיא סיפרה אז. אבל האזנתי. וזכרתי. שהיא נולדה למוזיקה, שבגיל חמש כבר התיישבה מול הפסנתר, שהיא מקליטה בבית של ההורים בהרצליה ושהיא רוצה להוציא אלבום.

אחר כך ביקרתי אותה בהופעות, מלבונטין 7 ועד פסטיבל הפסנתר, באתי להאזין לפסנתר שלה, לשתי הידיים שמלטפות אותו בתאווה אמיתית ולקול הרך שקשה להאמין שבוקע מתוך פצצת אנרגיה מתולתלת שנקראת ג'קסון ע"ש מלך הפופ ז"ל.

einav2

את אלבום הבכורה שיצא לפני כחודש קיבלתי בחיבוק. הרגשתי שמגיע לי לאמץ את הקופסה קרוב ללב ולהגיד לעצמי, ואולי גם לגב' ג'קסון – "מזל טוב! קולולו! הגיע הזמן!".

אני מכירה את שירי האלבום, שנקרא "עץ נופל ביער" ע"ש אחד השירים היותר מוכרים של עינב, שבאלבום מופיע אחרון ומספק את מכת הסיום ללב, שכואב את המילים והשירה העדינה. "אם אני רוצה להכיר את הצער, יד אחת קשורה ויד אוחזת תער, להירדם עם החמה, להתעורר עם הסהר וכמה שאישן, רואים את הפער".

הבחירה למקם את "ניתוח לב פתוח", עוד אחר משיריה הותיקים של עינב ועוד מכת רגש עצומה, כשיר הראשון באלבום, יוצרת מעגל שבתוכו הפתעות. כמו "אירופה", שיר ששמעתי בהופעות אבל גרסת האולפן שלו עושה חשק להצפין לקור היבשת ולהתרגל לקור. כמו "כמו אושר",  שיר עדין ויפה על דיכאון ומאבק פנימי בא אחר כך.

למי שאוהב אתנחתות של קלילות, "חרב סוכות", מספק אתנחתא רגעית מהדרמה שמאפיינת את הכתיבה של עינב, אבל לא אתנחתא מושלמת. "איך שהתקרה היא קרובה כמו סמוראית טובה, אני אפול ואם ליפול אז לבד, יש לי עוד צעד אחד, רק צעד אחד". לא בדיוק שירה מבדרת ובכל זאת, הלחן הזורם יחסית מקל על הנשמה שכבר אגרה לה כמה מטענים כבדים בדרך.

"חולשה לאישה" הוא שיר חמוד להפליא על כמיהה למשהו שמח יותר, והנה האתנחתא הבאמת מתבקשת. זה שיר שמעלה חיוך וגורם להבנה ששמחת החיים של ג'קסון יכולה לבוא לידי ביטוי גם בכתיבה שלה.

"קור כלבים" תופס שוב עם יד ענקית את הלב ומקמט אותו. "איך את מתחפשת לפניי, חצי כיתת יורים, איזה כיף לך את יכולה לעשות אהבה, גם בקור כלבים", היא שרה באדישות או בדרמה, תלוי איך כל אחד מאיתנו מפרש את זה.

"לא להעיר את החיה" הוא אחד השירים החזקים שלה, עוצמה שמתגלמת בנגינה מופלאה על פסנתר, כזו שמתאימה ללוות תמונות צבעוניות עצובות מסרטים של אלמודובר. מדובר בשיר שגרם לי לא פעם להזיל דמעה או שתיים מול הפסנתר והתלתלים שהם ג'קסון כהן. בגרסת האולפן הוא עדין יותר, שקט יותר, אדיש כמעט. ונורה ג'ונס נמצאת שם ברקע, אולי כהשראה קטנה מאד. שמזכירה. ואולי עדיף לא מזכירה.

"קרבות ראווה" הנפלא, שזוכה פה לעיבוד עשיר מאד, בא בדיוק בזמן, כמו גם "שיר הרס". פה ג'קסון מגלה צדדים קלילים יותר, והנה האתנחתא חוזרת ומוכיחה שסדר השירים מנצח את המועקה הקלה שיכולה להופיע כשמאזינים ברצף לבלדות השקטות של ג'קסון. בין הדרמות על הפסנתר יש פה לעיתים פנינה אחת עליזה מעט יותר שגורמת לרגליים לזוז. וזה מצוין.

"תינוק" הוא שיר טראגי שטוב שהונח לו בסוף האלבום. הוא דורש האזנה ועוד האזנה, כדי להפנים את הסיפור הלא נוח, שגורם לישבן על הספה, מול המערכת, להתנועע באי נוחות לרגע. "ילדי שצוחק, שם ראש על שמיכה, איך יפה לי אותי, איך יפה לי אותך. ילדי שבוכה, שים ראש על שמיכה, עד שאגמור אותי, לא אגמור אותך".

חותם את הסיבוב "27", שיר התבגרות מעט ילדותי, שנכתב, כך נדמה, על ידי מישהי שלרגע לא האמינה שהיא יכולה עכשיו, על ידי מישהי שרצתה להשתנות, שרצתה שזה כבר יקרה.

עינב ג'קסון כהן עבדה על האלבום הזה צעדים צעדים, שנים שנים, זמן לא מבוטל בו נתנה את כל הנשמה שלה בתוך המוזיקה, יצקה את כל הכוחות לתוך היצירה, לתוך שיתופי פעולה רבים, לתוך הבטחות לעתיד, לתוך מערכת שיווק שבנתה בעצמה. עכשיו, היא יכולה לישון קצת. לנוח. העבודה הושלמה לעת עתה. התוצאה מרגשת.

 עינב ג'קסון כהן, עץ נופל ביער, היי פידליטי, 2011

Facebook Comments

1 Comment

  1. גיאחה הגיב:

    נהדר, מוצדק ומעורר הזדהות.
    איזה אלבום נהדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: