שלוש נקודות

Face To Face
16 ביוני 2011
דלישס על האש
16 במאי 2012

גוסטב קלימט

הריון הוא סוג של בלוק כתיבה. המחשבה עליו ועל השלכותיו, על התופעות הקטנות והלא מוכרות שמלוות אותו ועל השינויים העצומים שמתגבשים לאיטם בגוף ובנפש, השפיעו גם על צריכת התרבות שלי בחודשים האחרונים ועשיתי סטופ. חגיגות אמצע ההריון והופעותיהן של תנועות ראשונות אצל הקטנה שמתבשלת בפנים, כמו גם ראש השנה שהתפרש לו עבורי על פני שבעה ימים (ארבעה ימי חג ועוד שלושה ימי גב תפוס במיטה) גרמו לי לבשל בראש ועל הנייר נקודות צנועות על הגילויים התרבותיים האחרונים. חלקם, אגב, לא חדשים בכלל, אבל חדשים עבורי.

נקודה 1:

ימי ראש השנה אופיינו מבחינה קולנועית בעיקר בצפייה ריקנית בספיישל ג'וליה רוברטס שכלל את כל הסרטים הטובים יותר והממש גרועים בהם השתתפה האישה עם הרגליים והשחוק הפרוע. סלחתי לעצמי על ייבובי ההתרגשות בפעם
המי יודע כמה שנגרמו בשל צפייה ברומן בין הכוכבת ההוליוודית למוכר הספרים
ב"נוטינג היל", אחד מסרטי האהבה החביבים עליי ביותר, מאלו שהשרו עליי
תקווה רומנטית בטרם פגשתי את החצי השני שלי. אבל אם אתמקד דווקא בסרט האחרון של רוברטס, "לאכול להתפלל לאהוב", המבוסס על רב המכר (שאותו סירבתי לקרוא) שכתבה אליזבת גילברט, גיליתי בו ריק שלא נראה על מסך הטלוויזיה שלי מאז צפיתי ב"סקס והעיר הגדולה 2".

לא קראתי את "לאכול להתפלל לאהוב" ולכן אני מסרבת לזלזל במילותיה של גילברט שהנחיתו תורת חיים חדשה על גרושות ורווקות, נשים העומדות בצומת חייהן או כאלה שספגו שברונות לב בזה אחר זה. אבל אם אתייחס לסרט הרי שנותרתי עייפה ותשושה מדי בכדי לקטוף לעצמי דובדבן של אופטימיות
מהסיפור המסורבל של ליז גילברט-רוברטס בסרט הזה.

רוברטס, לא מריל סטריפ אבל גם לא לינדזי לוהאן, מעולם לא נראתה חיוורת יותר על המסך, נטולת קסם וחסרת אמירה.  הדמות שהיא מגלמת סובבת בתוך עלילה שאין בה עלילה.סיפור ללא סיפור. רצף של תמונות חיוורות ממקומות יפים, כמו שער מגזין שעליו מתנוססת דמותה של רוברטס על רקע נוף אקזוטי. אפילו הצחוק המוכר, המתגלגל, ואפילו חבייאר בארדם, לא מצילים את הסיפור מחיוורונו העצום. שעתיים וחצי (באמת?) של סרט ונותרתי חלולה וריקה מבפנים – מבטיחה לעצמי להראות לבתי הקטנה את רוברטס בימיה הטובים יותר ולגנוז את חוויית הצפייה הזו.

נקודה 2:

מזמן לא בלעתי ספר ביום יומיים, לכן מה רבה הייתה שמחתי כשהגיעה ניקול קראוס עם "בית גדול" ושאבה אותי לתוך עולם שבו חפצים, או יותר נכון – חפץ אחד בלבד, שולחן כתיבה – סופג לתוכו רגש של דמויות גדושות עניין וטעם. מסיפור לסיפור, מדמות לדמות, מתגלה כי השולחן הוא הקשר של אנשים לזכרונות רחוקים בזמן וקרובים במחשבה והוא גם מה שמפריד אותם מהזכרונות
האלה, הלעיתים כואבים, שהותירו האנשים שליטפו את מגרות השולחן איתם או בלעדיהם.

כל מילה ב"בית גדול" היא רמז עגלגל שמצטרף לחלקי פאזל שכולו התנהגויות ומנהגים של אנשים שונים זה מזה ובעצם דומים נורא. כל דמות היא דמות עגולה, דמות ראשית, סוחפת. בין נדיה הסופרת שנרדפת על ידי מי שהותיר לה את השולחן אחרי לילה אחד של מגע ללוטי המשוררת שמסתירה סוד כואב ולבן זוגה
שמנסה לחיות עם הטראומה של אהובתו, לצמד האחים לבית וייס ואביהם שמוצא חפצים עבור כאלה שהתגעגעו אליהם – כל אחד מהם ממלא סיפור שקשה להניח לו גם אחרי שהוא נגמר, אבל אין ביניהם תחרות. כל דמות היא גדולה מהחיים.

נקודה 3:

את Amos Lee גיליתי לפני כשנה אבל הסתפקתי בכמה שירים. בשבוע האחרון נשאבתי לתוך האלבום האחרון שלו, "Mission Bell", והבנתי שמדובר בעילוי מוזיקלי שמזמן לא נשמע כמוהו בקצה האוזן שלי. מומלץ בחום.

Facebook Comments

1 Comment

  1. יפעת הגיב:

    לא יודעת אם יש צורך לתקן את הרושם המוטעה שעשה הסרט כי לא ראיתי אותו אבל מהספר נהניתי, אם לוקחים אותו כספר בנות ולא כמורה דרך לחיים הוא נעים ופשוט. ותודה על הבלוג, אני חדשה פה בשכונה ונהנית מפרי עטך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: