למה כתבתי לה ביום ההולדת שלה?

לחם בטטה
מתי הכי טוב לכתוב? וגם סיפור-מתכון על בטטה
10 בפברואר 2017
שבוע 22
התקופה הכי קרה שלי בשנה האחרונה ומה למדתי ממנה
22 ביולי 2017
אמה כמה ימים לפני יום ההולדת

סיימנו לפני כמה ימים את שבוע היומולדת. הקטנה חגגה חמש ואני חגגתי את היותי אמא כבר ארבעה מחזורי עוגות שוקולד ברציפות.

הפעם הייתה התרגשות באוויר שהייתה יותר מובנת, פתאום היא ידעה לתרגם למילים את ההתרגשות. להגיד "אני מתרגשת, אמא" בפעם הראשונה.

אמה כמה ימים לפני יום ההולדת

שמתי לב שהשנה השיחות שלנו נעשו יותר מורכבות. פתאום השאלות שנשאלות הן לגמרי במקום, גם כאשר הן מגיעות פתאום, משום מקום.

נוסעות באוטו, בוהות אל כביש הירידה אל הכנרת, אחד הכבישים הכי יפים ברמת הגולן – כזה שגורם לך לבהות גם אם לא תתכווני לכך.  פתאום משום מקום היא שואלת "אמא, למה לדוב קוטב קוראים דוב קוטב?" ופתאום מתחיל דיון ויש שיחה.

בבוקר יום ההולדת שלה, אחרי שהורדנו אותה בגן ונישקנו המון, חזרתי הביתה וישבתי מול המחשב. וכתבתי, וכתבתי.

הלחיצה על כפתור הפרסום בפייסבוק הייתה מהירה מאד. לא התכוונתי לעשות זאת. למעשה, חשבתי לעצמי שהפעם אני רוצה לשמור את החוויות שלי מול יום ההולדת שלה לעצמי. אבל איכשהו לא התאפקתי.

תהיתי למה אנחנו כותבות להן.ם. מה הדבר הזה שגורם לנו לכתוב מכתבים שלמים מול הרשת החברתית הגדולה הזו? להשוויץ בהיותם? "ילדי שלי, היום אתה בן חמש ואיזה יופי שאתה כזה, וכזה, וגם כזה".

 

על עצמי לספר ידעתי, וכשאני בעצמי קוראת ברכה כזו שמישהי אחרת כותבת, עולה בי המחשבה הבאה: "אבל רגע, הוא רק בן שנתיים ולא קורא פה. אז למה בכלל לכתוב?".

ובכל זאת כתבתי. לא כתבתי ישירות לה (עשיתי זאת בעבר). הפעם כתבתי את הסיפור הקטן של השנה הזו. את התובנות שעלו לי מהשיחות שלנו, את הדברים הקטנים שהיא אומרת בלי לשים לב ומדייקת כל כך את הדיונים שלנו, בלי שתתכוון.

רציתי לכתוב לה שהיא חכמה, נבונה, נפלאה. כתבתי עליה בסיפורים קטנים. רציתי לכתוב רק לה, אבל איכשהו ביום הזה, הסמלי כל כך, היום בו הפכתי לאמא, מתחשק לי שוב ושוב לשתף עם כל העולם. ואחותו. ואנשים שאני בכלל לא מכירה.

כך בדיוק:

אני חושבת שזה קורה לנו, לאמהות שביננו, מכמה סיבות:

אנחנו רוצות לתעד כל רגע.

השיחות עוברות כל כך מהר, הרגעים חולפים והנה עוד שנה עוברת לה, התובנות צונחות בין הכלים שצריך להכניס למדיח או מתחת לערימת הצעצועים או בין מייל אחד לשני. אנחנו רוצות לתעד וזה הרגע שבו יש תרוץ לעשות זאת ואז, זה מול כולם, כדי שהתיעוד יהיה עם חותמת. הנה, תיעדתי.

 אנחנו משוויצות. וזה בסדר.

כל בדיחה שהיא מספרת, כל דבר חכם שיוצא לה מהפה, כל תובנה שנובעת מרגש – מרשימה אותי עד אין קץ. ובא לי להשוויץ שהיא עושה את כל הדברים הנפלאים האלו ואומרת אותם ומבטאת אותם במילים.

אנחנו כותבות בעיקר לעצמנו.

כי ביום הזה שבו לפני כך וכך שנים הפכנו לאמהות, קורה איזה משהו בפנים שמרכיב בלי שנשים לב את המילים האלו, המלאות רגש, המהממות, המדהימות, החכמות, המצחיקות, הנבונות. הכי בעולם. ואלו לא קלישאות, זה באמת מה שאנחנו חושבות לעצמנו ביום הזה.

 

אמה כמה ימים לפני יום ההולדת

מה חשבתי לעשות בנדון?

חשבתי שצריך שתהיה לי מחברת רגעים. במקום לתעד את האימהות בפעם הזו בשנה, מול כל האנשים האלו שרק מעטים מהם מכירים אותי ואת בתי באמת, תהיה לי מחברת שלתוכה אצוק כל שיחה וכל תובנה וכל דבר מצחיק שהיא אומרת.

כשהיא תהיה בגיל שבו היא תבין את הכתב שלי ואפילו תכתוב בעצמה, אקריא לה בכל פעם כמה תובנות, כאלו שיזכירו לה שפעם הייתה ילדה. כששאלה שאלות של סקרנות טבעית, בלי צנזורה. כשצחקה על הדברים הכי בנאליים בלי להתבייש. כשהיו לה רגשות והיא חוותה אותם בניקיון מוחלט – קנאה, כעס, שמחה או עצבות תהומית. כשהיה בה ניצוץ של ילדות.

אנחנו כותבות להן ביום ההולדת, כי גם אנחנו רוצות להיזכר בנו, קצת מתגעגעות לילדות האלו שחוו את הכל ממש מזמן, אולי שכחו לגמרי איך, ועכשיו חוות את זה שוב – דרכן. זהו רגש טהור. כל כך טהור.

אייקון נועה

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

%d בלוגרים אהבו את זה: