10 עובדות ש…

לבלוג הראשון שלי קראו "אותה הגברת" והוא פורסם באתר ישראבלוג הותיק. הכינוי הזה כיכב בסיפורי הבלוג, שתיעד את השנים הראשונות והכל כך רחוקות שלי בתל אביב. רק אחר כך הבנתי שלמילה Nook יש לא מעט משמעות ברחבי העולם, בין היתר משמעויות לא נאותות בעליל. היום, יש רק חברה אחת שעדיין קוראת לי כך, אך היא מקפידה להגות את כינוי החיבה המפוקפק כ-Nock, ליתר בטחון.

עירית, יערה ויעל הן שלוש האחיות הקטנות שלי. הן כבר לא כל כך קטנות, אבל הן עדיין אחיות טיפוסיות. תומכות, משעשעות, אוחזות בהומור ובשפה מיוחדת ששמורה רק לנו. סודית כמו שהיינו ילדות. גם עכשיו אנחנו משתדלות לקבוע מדי פעם יום שבו אנחנו חוזרות זו לזו, כל אחת מהשגרה שלה, ומתרגלות אחווה אמיתית, צחוקים ואהבה אמיתית.

כשאימצנו את שמוצי הוא היה גור קטן, היום הוא ענק. את השם המפוקפק שכולם צוחקים בגללו בחרה הפיצקית עוד לפני שראתה אותו במכלאה ממנה אימצנו אותו אלינו. מאז הוא אימץ את המשרד שלי ובעיקר את האזור שמתחת לשולחן. בחורף הרמת-גולני זה נעים, הרגליים נותרות חמות מתחת לפרווה הלבנה-ג'ינג'ית

אחרי כמעט 15 שנה בתל אביב, רצינו להצפין יחד. בהתחלה חזרנו לחצר הילדות בזכרון עם בטן של חודש תשיעי, אחר כך הצפנו לגבעה שמעל הכנרת עם ילדה מתולתלת בת שלוש - למושב לבנים הקטן והצנוע, בסוף הגענו לגולן. כאן אנחנו מרגישים בבית. כאן הכי כיף לי לכתוב, לצלם, לחשוב, ליצור. ואין יפה ממנו.

כשכולם העריצו את מדונה, קיילי ו"הנערים החדשים בשיכון" (כן, הייתי ילדת סוף אייטיז), אני הערצתי את ואן גוך. קראתי את מכתביו העגמומיים לאחיו, סקרתי את הפורטרטים שלו ופיתחתי חיבה לג'ינג'ים. בסוף התחתנתי עם מזוקן, אבל לא צייר ולא אדמוני.

עוד לפני שנכנסתי להריון, למעשה - עוד לפני שהפכנו לבעל ואישה, ידענו שאם תהיה לנו בת יקראו לה אמה. באופן די מוזר, זה היה השם הראשון שעלה לשנינו בראש באותן שיחות נפש של תחילת התאהבות. אמה כבר תכף בכיתה א'. גם על הילד הבא אנחנו סגורים.

למרות שאני כותבת גם בבוקר (בעיקר בשבת), גם בצהריים וגם בשעות הדמדומים, באופן קבוע הערב הוא הזמן הכי נקי שלי. זה הזמן שבו היצירתיות עולה על גדותיה וכל מה שבא לי לעשות זה לכתוב. קצת מעצבן שלפני כן צריך לעבור יום שלם שבו יש לתפקד, במקום לנפוש במיטה עם כרית רכה ושמיכת פוך - גם במזגן.

ככה קראו לו. אותה גברת. על משקל "אותה גברת בשינוי אדרת". והוא סיפר על בחורה די צעירה שעוברת לתל אביב אחרי שנים שבהם חלמה לעלות על קו 872 מזכרון לעיר הגדולה ולעולם לא לחזור. כתבתי את הבלוג על החיים שלה בתל אביב, היו לו לא מעט עוקבים ידידותיים. חלקם הפכו לחברי נפש, שסולחים לי על שנטשתי את תל אביב

או טארט, או קיש. כל דבר שהוא בתבנית עגולה, עם בסיס של בצק ויש בתוכו מילוי. זה הדבר שתמיד מבקשים ממני להכין, אלו המתכונים שאני הכי אוהבת לצלם לבלוג ויש אנשים שמגיעים עד רמת הגולן במיוחד בשביל קיש הבצל והכרישה שלי.

בין אם מדובר בחברות חדשות לקשקושי קפה, בחיבורי נפש שילכו איתי קדימה, בשיתופי פעולה מקצועיים ויצירתיים - יש התרגשות אמיתית באותו חיבור שנוצר בין בני אדם, לפעמים ככה סתם בלי שתכננו.