ברצלונה בשלושה ימים וארבעה סיפורים

כתיבה והשראה
טיפול בחסמי כתיבה
11 בפברואר 2019
על הלמה, האיך והמה – נקודות ההתחלה לכתיבת עמוד אודות מוצלח
29 באפריל 2019

ברצלונה. טיול בנות. אמאבת. מצאתי בעיר הזו, הצבעונית כל כך, סיפורים קטנים נפלאים.

היא גרמה לי לפתוח מחדש את הבלוג האישי, לזוז קצת מהעסק, לפנות ולנקות. להיות פשוט מטיילת, כותבת.

חיים של אחרים

בבוקר הראשון בברצלונה התעוררתי מוקדם והגפתי את הווילונות. שש וחצי בבוקר ועדיין חושך. בגולן אלו שעות שבהן נשטף הכל בזהב של שמש ובחורף, בעננים בהירים ואפורים שמסמלים כפור. ערפל. השמש עלתה לאט לאט, לוקחת את הזמן כמו אחרי סיאסטה איטית, ואני גיליתי בניין מגורים גבוה.

דירות קטנות מעוטרות בתריסים צבעוניים, כל אחת ותריסיה שלה. עציצים במרפסות הקטנות, שני כסאות שמחכים לשתי כוסות קפה ואנשים שישבו וישוחחו. הכנתי לי קפה לא טעים בכלל, עם אותה אבקת חלב מוזרה שמחלקים במלונות, אבל הטעם היה נסבל בגלל האור הזה של ברצלונה על הבוקר והבניין הזה שסיקרן אותי.

הכביש שהפריד בין החלון שלי לחלונות הבניין הישן הזה היה צר, כמו סמטה קטנה שעוד לא התעוררה למעט כמה אנשים שטיילו עם הכלבים שלהם. פתאום עבר מעל הסמטה שחף, בגובה העיניים שלי. הוא שיחק ביני ובין המרפסות ורמז לי לעקוב אחריו במבטי.

הכל נצבע בזהב והוא גרם לי לחייך.

יותר מדי פעמים פחדתי לקחת חופשה לעצמי.

יותר מדי פעמים פספסתי הסתכלות על נקודת מבט שונה, תרבות אחרת, בית של מישהו אחר.

 

היינו גרות בבית כחול

השמש ליוותה אותנו בבוקר מוקדם לפארק גואל. כל ברצלונה נפרשה מתחתינו. היינו בו לבד. רק כמה גננים שעבדו על ערוגות הגינה היפה. “אמא, הייתי רוצה לגור במקום כזה”, היא אמרה.

הלכנו בשקט ואז היא ביקשה לספר על האיש הזה שבנה בניינים מוזרים וצבע אותם בצבעים קסומים ויצר מהם יצירות אמנות. דיברנו על גאודי שעליו למדה בשיעור אמנות בדיוק שבוע לפני שנסענו. “תראי איך כל אבן היא בצבע אחר”, היא אמרה, “זה קצת לעשות קסם”.

ישבנו והסתכלנו על העיר המתעוררת והשמש מסנוורת אותנו בפנים אבל זה לא משנה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שכיף לי שהיא חכמה כל כך ויודעת המון על כל דבר.

“עכשיו נשתה מים ונמשיך”, ציוותה. וככה ירדנו במדרגות מטה אל הכניסה השנייה לפארק. נטפס עד למעלה בבניין שצבוע כחול מבפנים ואז נרד מהר למטה. “הייתי גרה בבית כחול כזה”, הצהירה לעצמה וקצת גם לי.

אחר כך הלכנו בגרציה אל תחנת האוטובוס ועברנו דרך רחובות צרים שבהם סימנים לגאודי. אריחים שבורים על הקירות צובעים את הכל בשמחה ושמש שלא מוותרת לנו שוטפת את האריחים בעוד שכבה של קסם.

ליד בית ספר שבו קבוצת ילדים בדיוק יצאה לטיול של בוקר, היא התרגשה קצת יותר. “אני חייבת לספר לאבא שראיתי כאן ילדים לומדים”.

נשות הטנגו של אלמודובר

המונית עצרה ליד המלון ומיד הבחנתי בחבורת הנשים שיושבת בבית הקפה הצמוד. נשים בוגרות שנראו כאילו יצאו מסרט של אלמודובר, יושבות יחד ושותות קפה. זו הייתה שעת ערב. היינו עייפות אבל עצרנו לידן ולא יכולנו להוריד את העיניים.

האחת עם סיגריה שמעטרת את ציפורניה האדומות, השנייה עם קפה בידיים, מתחממת בכפור שתוקף את ברצלונה בלילה אבל משחרר אותה בקלות על הבוקר, כשהשמש יוצאת. השלישית, עם מעיל דמוי פרווה בצבע לבן ועליו פרחים בשחור, מספרת לשתיים האחרות סיפור סוחף ודרמטי, כך לפחות לפי תנועות הגוף שלה.

פגשנו את הנשים האלו, אלגנטיות, מטופחות, לבושות בקפידה, מדי יום כשחזרנו למלון. מהודרות, מבושמות, מאופרות בדיוק רב – נכנסות אחרי הקפה למועדון הטנגו הסמוך, נפגשות עם בני הזוג שמחכים להן בחליפות בכניסה והולכות לרקוד את החיים שלהן.

ההתרחשות המקומית הזו הקסימה אותי וגרמה לי להתאהב בברצלונה מהרגע הראשון. היא הייתה רמז לחוויות שנאסוף, קטנות ומקומיות, בדרך. קצת קינאתי בהן על התעוזה הזו לרקוד, ככה באופן קבוע, לא משנה מה הגיל, מה הגוף, מה הן עושות בשעות האחרות של היום.

דרך העיניים שלה

היא רצתה ללכת לבית קפה מוכר בקהילות האינסטגרם. Brunch and Cake. היא גילתה אותו כששוטטה בפינטרסט וחיפשה מקומות מעניינים בברצלונה. היא בת שבע.

מצאנו בו שולחן קטן וחיכינו בסבלנות למלצרית שהתרוצצה ממקום למקום בבית הקפה הפופולרי וניסתה לתמרן בין כל השולחנות העמוסים בסוף השבוע. מנות צבעוניות, אולי צבעוניות מדי, יצאו מהמטבח. אבוקדו וסלק, טחינה בצבע ורוד, לביבת דלעת כתומה, יוגורט לבן עם שרוכים של עשבי תיבול ירוקים, ערבובייה של טעמים שהייתה לי מבלבלת.

“אמא, אני צריכה לצלם את כל זה”, היא אמרה נרגשת.

הטעם לא היה חשוב, רק החוויה. העובדה שהיא הצליחה לצאת מהתמונות במחשב ולהיכנס לדבר האמיתי, זה כל מה שריגש אותה. ולא היה באמת משנה עד כמה האוכל טעים או בית הקפה נפלא.

“את יכולה לצלם. מה תצלמי?”, שאלתי אותה.

“את כל הדברים החדשים שאני רואה פה”, אמרה, “את זה שאני כאן!”.

תודה ברצלונה שנתת לנו הזדמנות להיות אנחנו זו לזו, בלי הפרעות. הכי כאן.

לדבר המון, לחבק המון, להתכרבל בלילה עד שנרדמות, להיות אחת בשביל השנייה במאה אחוז.

שלושה ימים וזה הכל, עיר שהיא פצצת אנרגיה ישר לוריד, בצבעים, בקולות, בטעמים, בריחות, בלמצוא את הפינה שלך, בלשוטט עד שאי אפשר יותר.

ב- לגלות.

 

 

Facebook Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Loading...

Powered by WishList Member - Membership Software

%d בלוגרים אהבו את זה: