גם לבלוג שמרגיש בבית יש משבר זהות

רעיונות לכתיבה
איך להיות במוד של השראה ואיך זה עדיף מלחפש רעיונות לכתיבה?
26 בפברואר 2018
פרויקט ספר פרק 1
פרויקט ספר: כנראה שהגיע הזמן
5 במאי 2018
בלוג

זה הולך להיות פוסט קצת אחר, יש לי כל כך הרבה בראש. רציתי לכתוב על ההרכב המשפחתי החדש, רציתי לכתוב על האביב הזה בגולן שהביא איתו המון דברים חדשים, אבל קודם רוצה לכתוב על איך חזרתי לכתוב לעצמי.

כי הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בכתיבה כעיסוק המרכזי שלי, כתבתי פשוט בשבילי. למעשה הבלוג הזה הוקם ב-2009, אחרי שבמשך יותר מ-7 שנים נוספות כתבתי בלוג במקום אחר. תמיד זה היה קודם כל לי.

כשאני חושבת על זה, הבלוג הזה שבו תיעדתי רגעים מהחיים הדי פשוטים שלי הביא בעצם את ההבנה שזה מה שבא לי לעשות. לכתוב.

אחר כך ללמד לכתוב. אחר כך ללוות אנשים אחרים שרוצים לכתוב. אחר כך – לעוף עם החלומות.

בלוג

 

בתוך הדבר הזה שנקרא להפוך למשפחה של ארבעה ואחרי שנחתי קצת במה שנקרא “חופשת לידה” ובעצם הוא ממש לא, שכחתי קצת את “מרגישה בבית”. שכחתי שהבלוג הזה שפתחתי כשעוד הייתי שכירה וכתבתי מאמרים וקומוניקטים וסיפורים מתשע עד חמש – הוא לגמרי הבית החם הזה שבו אני יכולה להיות אני.

עם הבלוג הזה היה לי מן משבר זהות. זה משבר זהות שאני מאמינה שהוא לגמרי טבעי אצל בלוגרים וכותבים בכלל, כי אנחנו הרי טיפוסים דינמיים וכל הזמן משתנים.

משבר הזהות נובע אצלי תמיד בעיקר מלהסתכל מסביב אל האנשים הלא תמיד נכונים.

אני מתייחסת למנטורים או גורואים בעיקר בזכות עצמם. אלו שאומרים שצריך – צריך מדריכים, צריך טיפים, צריך להתנסח בצורה מסוימת כדי להרוויח, צריך להוציא את עצמך החוצה בצורה מסוימת.

הסתכלתי וקצת נשאבתי דרך מניפולציות השיווק שלהם ואחר כך ראיתי בבהירות.

ראיתי שהם לא תמיד באמת מיישמים את דברי התורה שלהם, או רק מייצרים אשלייה כלפי חוץ שכן. לפעמים, הם בכלל ראו גורו אחר ואהבו את מה שהוא לקח מגורו אחר לפניו. ושחזרו ומיחזרו.

נשאבתי אל הנחות הבסיס שלהם, לא של כולם, אבל של אלו שאומרים “אם את כותבת תתני את כל הידע שלך, תארזי אותו כאן, עזבי את מה שלא קשור, את החיים שלך, את האישי – תתרכזי בלשאוב אנשים”.

נשאבתי עד שהבנתי שזה ממש לא אני. וזה לא הבלוג הזה.

(ככה התחלתי, ממש מזמן, מבאנר שעיצבתי בצייר ותמונות שצילמתי בשישי כשאמה ישנה שנ”צ)

מרגישה בבית בגלגולו הישן

עצמתי לרגע עיניים והתרכזתי במה שחשוב לי באמת

הבנתי שבשבילי הבלוג הזה הוא נגזרת של כל האהבות הקטנות שלי ושל הרגעים שממלאים את השעות ככה סתם ביומיום.

זה לתעד את החיים הדי פשוטים שלי. פשוט ככה. לא כדי לשווק, כדי לספר עליי. בין היתר גם לעצמי.

אחרי שעצמתי עיניים ופקחתי אותן וראיתי את המסקנה הזו מול עיניי, נרגעתי. פתחתי קובץ וורד וכהרגלי נתתי למילים לצאת החוצה ככה.

הבנתי שהבלוג הזה צריך לקבל במה משלו בתוך מה שאני עושה. זה הגלגול הנכון עבורו עכשיו.

פיצלתי בין ענייני הכתיבה לעסק וענייני הכתיבה ללב.

מרגישה בבית חוזר לגלגולו הקודם והוא לגמרי בלוג אישי ויהיה כאן קצת על כתיבה אבל בדרך שלי. רק בדרך שלי. בדף אחר כאן באתר שלי ישנן הדרכות, כאלו שאני אוהבת לכתוב ושבהן אני חולקת לא מעט מהידע שלי, באמת מכל הלב וכמו שאני אוהבת, בלי נוסחאות ריקות.

יש גם כאלו שכיף לקבל מהם השראה.

לפני כמה שבועות קראתי בפעם השנייה, בתשומת לב רבה יותר, את “תעשו את זה כבר” של ליאור פרנקל. אני לא מכירה אותו, אבל מתוך המילים שהוא כותב בעצמו ומתוך השיחות שלו עם אחרים בפודקסט שאני מאזינה לו מדי פעם, הבנתי שזה לא עניין של עוד גורומנטור. זה מישהו שמבין מה עובר כותב. דווקא כותב.

“תעשו את זה כבר” ישב לי במייל. ספר דיגיטלי שאותו רכשה לי חברה במתנה בשנה שעברה בשלהי ההריון. אז קראתי אותו תוך כדי בחילה במטוס להולנד, בדרך לחופשה שהייתה לא פחות ממזעזעת, בגלל מצבי הפיזיולוגי-הורמונלי. סיימתי לקרוא ושמתי בצד ל”מתישהו שאצטרך”.

הספר הזה של ליאור מדבר על לצאת לאור עם פרויקט שאנחנו דוחים חודש אחרי חודש, מסוג הפרויקטים שאנחנו אומרים לעצמנו “מתישהו אני חייבת לעשות את זה”. הוא מוביל אותנו בספר שלב אחר שלב אל הגשמת החלום הזה, הפרויקט הזה שאנחנו דוחים. הוא לא מוותר לנו.

בשבילי ה”מתישהו” הזה הוא לכתוב ספר.

אני חושבת שהכרזתי שאני כותבת ספר כבר 4 פעמים, בדרך כלל בקטנה לחברים, לפעמים יותר מדי בפומבי. כשאני חושבת על זה אני נבוכה. אני נבוכה כי עד היום אספתי התחלות של ספרים. אלו מתועדים במחברות במגרות חשוכות אצל ההורים שלי בבית, חלקם במסמכים קטועים על המחשב שלי. אף אחד מהם לא הושלם, כי משהו עצר בעדי.

הפעם החלטתי להתייחס לזה אחרת.

ראשי פרקים ספר

לקחתי את העצות הנהדרות של ליאור והתחלתי להתייחס לכתיבת הספר כפרויקט ולא כתהליך כתיבה ספונטני. כן לכתוב מהלב ומהבטן ומהראש, אבל לתכנן את המסביב כמה שיותר, להתייחס לזה כפרויקט שחייב לצאת לאור. אפילו תיעדתי את זה בגאווה לקבוצת החברות המעודדות שלי בוואטסאפ (ראו תמונה למעלה).

הפעם עם ראשי פרקים, עם תמונה שלמה של התחלה וסיום – אבל לא יכולתי להתאפק והשארתי לעצמי המון מרווחי ספונטניות בתוך התהליך. ככה זה מצליח לי בדרך כלל.

אני שמחה לספר שזה עובד. אני נמצאת עמוק בתוך כתיבת הספר הראשון שלי – שיהיה ספר על כתיבה ומילים וסיפורים ואיך אני רואה את כל אלו בעיניים שלי. הרבה מתוכנן, קצת ספונטני, בעיקר – מתבשל על אמת.

הכתיבה, בבחירת המילים, בהגשמת החלומות הקטנים וגם בדבר קטן ויפה כמו בלוג או ספר – הכי טוב להקשיב לעצמנו, ללמוד ולקבל השראות מהמקומות הנכונים, להקשיב לנו קודם כל.

זה הכי להרגיש בבית, לא?

אייקון נועה

 

 

Facebook Comments

2 Comments

  1. דבורה פלדמן הגיב:

    כל כך שמחה בשבילך על הבהירות הזו והאותנטיות שלך זו בדיוק הסיבה שאני אוהבת לקרוא אותך
    את אחד הבלוגים הראשונים שהתחלתי לקרוא (:
    וכנותנת שירות מאוד מזדהה עם הקונפליקט הזה ועם הרצון למצוא את הדרך שלך בתוך כל הנוסחאות.
    בהצלחה!

    • נועה סטרלינג הגיב:

      היי דבורה, תודה רבה רבה! ואני כל כך שמחה שאני מלווה אותך בעולם הבלוגינג. כיף לשמוע!

      בהחלט קונפליקט שתמיד נמצא שם, איך למצוא את הדרך שלי בלי להתמסר לכל מיני מדריכים ונוסחאות ועצות שלא מתאימות לי.
      מדהים שגם עסק שקיים לא מעט שנים נשאב לשם וזה דרש תהליך לצאת ולהבין שדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Loading...

Powered by WishList Member - Membership Software

%d בלוגרים אהבו את זה: