איך תדעי שאת כותבת? סיפור אחד על ליווי תהליך כתיבה

לירון הייתה במשך שנים מנכ"לית של חברה גדולה מהמובילות במשק. לאחר שהחליטה להמשיך בדרכה פתחה חברה לייעוץ עסקי. בער בה לעשות משהו עבור עצמה, לא עבור אחרים, אבל היא לא ידעה מה. את לירון פגשתי לראשונה כמשתתפת בקבוצת כתיבה שהנחיתי במרכז הצעירים במקום המגורים שלה. היא הגיעה עם חבר טוב שכנראה גרר אותה לבוא.

כששאלתי מה הביא אותה לקבוצה סיפרה: "באתי בגללו, אני בכלל לא כותבת, בחיים שלי לא כתבתי מילה". 

במפגשים הראשונים היא לא שיתפה בטקסטים או בחוויות הכתיבה שלה.

כשנתתי תרגילי כתיבה, ראיתי שהיא יושבת מול המחברת מהוססת, משרבטת כמה משפטים ועוצרת. תרגיל אחד היה נקודת המפנה. ביקשתי מהמשתתפים לכתוב על רגע אחד שבו עטו על עצמם מסכה והתנהגו אחרת מאיך שהם רגילים להתנהג. 

זה עיצבן את לירון. 

"אני כל כך אמיתית", היא הסבירה לי, "שקשה לי לכתוב על זה".

אז תכתבי על מה שהופך אותך לאמיתית, אמרתי לה. 

תכתבי על רגע אחד שמוכיח את זה. 

והיא כתבה. וכתבה. וכתבה. 

וביום למחרת המפגש, שלחה לי קובץ PDF עם טקסט נפלא. 

במשך 10 המפגשים הבאים היא הפכה את הטקסט ההוא לסיפור מתגלגל על המשפחה שלה, עם דגש על הרגעים הכי חשופים שלה - סביב הכאב וההתמודדות עם המוות של אביה.

אחרי כל מפגש שלחה לי טקסט חדש ואני הצעתי שאלות פתוחות ותרגילים שיעזרו לה להתקדם, תפורים באופן ספציפי מאד להלך הרוח המאד "מנכ"לי" שלה. וככה, בין לבין המפגשים, יצרנו קשר הדוק. 

הכתיבה החופשית על ההתמודדות שלה עם האובדן, פתחה אצלה דלתות לנושאים רבים אחרים, בין היתר להגשמה המקצועית שלה.

היא חיברה בין הדמות של אביה, שהיה בעצמו איש עסקים ויזם מצליח ולימד אותה את העקרונות של מה שהיא עושה היום, ובין הפחד שלה לצאת לאור עם משהו שונה, משהו שהוא רק שלה. 

קבוצת הכתיבה ההיא הסתיימה קצת לפני פסח והמשכנו לתהליך אימון אישי "לייזר", בן חמש פגישות, כדי שלירון תוכל לצאת לאור עם רעיון חדש שנולד מתוך הכתיבה. הפעם, רעיון שהוא שלה ורק שלה. 

מתהליך האימון והליווי הזה לירון יוצאת עם תוכנית שמשלבת את המתודה המקצועית שלה ומבוססת על תהליך כתיבה שלם שעשינו, שבו עברה מלהיות מנכ"לית של חברות של מישהו אחר ויועצת ליזמים אחרים, להיות יזמת שמאמינה בעצמה, ביכולות שלה ובאמת הפנימית שלה.

היא פיתחה רעיון מרתק, שהגיע מתוך ההתמודדות שלה עם פחדי היציאה לעצמאות, ומחובר (זאת הבנו אחרי עבודת עומק משותפת ששילבה חקירה וכתיבה) לאופי ולאישיות שלה, לחוזקות ולכישורים שלה ולרצון האמיתי שהיא מרגישה שבוער בה בפנים. 

מה אפשר ללמוד מהתהליך הזה?

• שאין דבר כזה "אני לא כותבת". עבדתי בעבר עם עולות חדשות שעברית אינה שפת האם שלהן, עם נשים שאובחנו כדיסלקטיות וכמאותגרות קשב וריכוז (היוש). עבדתי עם נשים שמתישהו, כשהיו ילדות או נערות מתבגרות או נשים בתחילת דרכן המקצועית והאישית, אמרו להן שהן "לא יכולות _____".

  
  

  אני מאמינה בכל ליבי שהכתיבה היא כלי חשיבה, פורקן וביטוי הכי נגיש שיש, הכי פשוט שיש ושכל אחת יכולה להשתמש בכלי הזה לפונקציה מסוימת.

  
  

  צריך לפורר את האבנים שבנו את החומות שהשכיחו את זה מאיתנו ולשחרר את התפיסה שיש נוסחאות שאם נסטה מהן, אוי ואבוי לנו. ואז….השמיים הם הגבול.

  
  
  
  

• שמי שמגיעה עם פתיחות - גם אם הפתיחות הזו מלווה במעט התנגדות - אבל מוכנה לנסות - מגלה עולם שלם שקיים בתוך עצמה.  כשאנחנו מנטרלות את הנוסחאות והסחות הדעת ואת מה שאמרו לנו שכתיבה צריכה להיות, היא מאפשרת לנו לפתוח חלונות לנפש שלנו, לבדוק את הרצונות האמיתיים שלנו, להוציא ולפרוק כאב וכעס וליצור בהירות מחודשת וחיבור עמוק פנימה. אני רואה את זה בכל תהליך שאני מלווה. 

• שסיפורי חיינו שלא העזנו לספר (לאו דווקא לספר לקהל כלשהו, אלא לעצמנו) הם הבסיס להתפתחות אישית וכשאנחנו מעזות להתבונן עליהם, בלי ציפיות מבחוץ ונטו התבוננות פנימה, אנחנו גדלות, צומחות ומבססות לעצמנו נתיב בטוח ומאפשר להגשים חלומות.

  
  

• שהנחייה רגישה, שמותאמת באופן ספציפי למי שאנחנו, לסיפור האישי שלנו, לתכונות, לחוזקות, לכישורים שלנו - ומאפשרת לשאול שאלות, היא רוח גבית חשובה. אני כותבת את זה גם כמי שמלווה וגם כמי שתמיד מחפשת ללמוד מאחרים, להתפתח וליצור לעצמה מסגרות תומכות בהתפתחות ובריפוי האישי שלי. 

גם אם אמרו לך פעם שאת "לא כותבת" או "לא כותבת טוב",

גם אם חשבת לעצמך שאין סיכוי ש"לכתוב" יעזור לך לחשוב, להרגיש, להתחבר לעצמך,

גם אם בחיים לא חשבת על עצמך כעל כזו שמסתובבת עם מחברות בתיק (זהירות זה ממכר)

בא לי שתדעי שאת יכולה.

הכתיבה יכולה להיות הכלי הכי נעים, מאזן, חופשי ונגיש עבורך עכשיו ותמיד -

כדי לפגוש את כל מה שמבקש ביטוי, כדי לתת לעצמך לפרוק את מה שבלב, כדי לסלול לעצמך נתיב קשוב ובהיר להגשמת מטרות. 

תכתבי, 

נועה