על איזה געגוע בא לך לכתוב? כתיבת געגועים כתהליך כתיבה מרפא

אם הייתי נותנת לך תרגיל - לכתוב על געגוע לתחושה מסוימת שהרגשת בעבר, על איזו תחושה היית מספרת לי? היא מתוקה או מרירה? צובטת או משחררת? 

הנושא של געגוע מלווה אותי בכתיבה כל החיים.

אני מתגעגעת למקומות, לאנשים, לשיחות, לספרים ולחוויית הקריאה הראשונה שלהם.

אני מתגעגעת לשירים ולאיך שהרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי אותם. 

אני מתגעגעת לחוויות של פעם ראשונה

ולא מצליחה לשחזר את הרגש ההוא גם אם אני חוזרת אל החוויות שוב ושוב. 

הגעגועים האלו הם עצובים ולא עצובים,

הם מאפשרים לי הרבה מאד פעמים לכתוב מהמקומות הכי עמוקים שלי. 

הם מעוררים בי השראה. 

לפני כמה חודשים קראתי את ספרה המצוין של סוזן קיין, מתיקות מרירה. 

(קיין כתבה גם את "שקט" שמדבר על מופנמות ודי שינה לי את החיים). 

קיין מדברת על החיבור ישיר בין הנטייה שלנו להיות עצובים, מתגעגעים, נוסטלגיים ובין יצירתיות ויצירה בכלל. 

קראתי את הספר והנהנתי ביני ובין עצמי בהסכמה מלאה לכל מילה.

הכבדות של הגעגוע מול המתיקות שלו, פתאום ניגוד הרגשות האלו נראה לי ברור, הגיוני ואפילו מרפא. 

בספר קיין מביאה סיפורים ודוגמאות מהחיים שלה ומחיים של  אנשים אחרים, שמחברים בין געגוע ליצירתיות.

מצאתי את עצמי בספר הזה, אפיינתי לעצמי משהו שלפעמים עיצבן אותי.

שאלות מכווצות כמו: למה את לא שמחה עם מה שיש?

למה את כל הזמן מתגעגעת?

למה את נוסטלגית כל כך ולא מתבוננת קדימה? 

מן הלקאה עצמית כזו, שבאה מדי פעם.

כשאני כותבת את הגעגועים שלי, כטקסט אישי ואינטואיטיבי ביני ובין עצמי, כסיפור ואפילו כדיוור המדווח על תובנות ממפגש מועדון הכתיבה, אני מרגישה מחוברת לסערות של רגשות שאני לא מעזה להתמודד איתם כל הזמן. כשאני מתעקשת לכתוב, כשאני מחליטה לפגוש את הרגשות שעולים מתוך הזיכרון, משהו קורה. 

הכתיבה על משהו שאני מתגעגעת אליו מחברת אותי פנימה ברמה הכי פיזיולוגית, אני מרגישה בגוף איך השרירים נרפים והכיווץ נרגע, איך אני יותר רפויה ושקטה. 

ככה, לאט לאט, דרך כתיבת געגוע, אני משחררת מטענים שנשכחו, 

פוגשת חלקים בי שדורשים את תשומת הלב שלי. 

מתוך שנים של כתיבת געגועים לעצמי, כחלק מהריפוי האישי שלי, בניתי את מפגש מועדון הכתיבה שהתקיים כרגיל ביום חמישי שעבר. 

בכל מפגש אני בוחרת תמה מסוימת, אבל מאפשרת סביבה הרבה חופש בכתיבה.

 ההנחיות שלי הכי פתוחות שיש, ואני תמיד מזכירה לכותבות הנהדרות שלי שמותר להן למרוד בהנחיות שלי אם הן רוצות לכתוב את מה שעל ליבן בלי הפרעות. 

בכל מקרה, בניתי את הכל סביב הנושא של געגוע כאלמנט מרפא - "מתוק מריר". 

במועדון אנחנו מסיימות כל מפגש בעדינות וברכות.

אני רק מציעה לשתף בחוויית הכתיבה ולא תמיד צריך לשתף. רק אם מתחשק.

יצרתי את המפגשים כך מתוך ההבנה שצריך לעכל שעה של כתיבה אינטואיטיבית,

ולכן, בסוף המפגש, לא אמרנו דבר ורק נפרדנו בחיבוקים וירטואליים. 

אבל מיד כשהסתיים התחלתי לקבל הודעות ממשתתפות על געגועים אישיים שנשכחו מאחור ונפתחו דרך המפגש. הכתיבה עליהם יצרה התחלה של ריפוי ממשהו - מחוויה, משיחה, ממערכת יחסים, מהוויה שליוותה במשך שנים.

חלקים שנפתחו בעדינות נחשפו אל האור ותהליכים מרתקים התחילו אצל רבות מהן. 

זה היה אחד המפגשים הכי מרגשים של מועדון הכתיבה, בשבע השנים האחרונות.

כיף לי לראות שהוא נגע במקומות הנכונים. המקומות שהכי עמוק ומשחרר לכתוב עליהם. 

נועה